פסק-דין בתיק ע"פ 3054/10

השופטת ע' ארבל:

           ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר זיו) מיום 29.9.09, שקבעה כי המשיב אינו בר עונשין.

רקע והליכים

1.        נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.04 בסמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר, המשיב ואדם שזהותו אינה ידועה (להלן: החבר), בילו יחד במועדון בחיפה. באותו מעמד קראו המשיב וחברו לאדם בשם אדמון מועדי (להלן: המתלונן) והחלו לדבר עימו. בשל הרעש החזק במועדון יצאו השלושה אל מחוץ למועדון, שם החלו המשיב וחברו להתגרות במתלונן. המתלונן הסתובב כדי לשוב בחזרה למועדון, אז דקר אותו המשיב שתי דקירות בגבו באמצעות חפץ חד שהיה ברשותו, וחברו דקרו ארבע דקירות נוספות. בהמשך, הלך המשיב אל רכבו, הוציא ממנו מקל והכה באמצעותו את המתלונן. לאחר מכן, נמלטו המשיב וחברו ברכבו של המשיב, כאשר המשיב נוהג במהירות גבוהה בניגוד לכיוון התנועה. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא סובל ממצוקה נשימתית, שם נותח וטופל במשך שבועיים.

2.        לאחר שהתקיימו שש ישיבות הוכחות בתיק, ביקש בא כוח המשיב להגיש לבית המשפט חוות-דעת פסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של המשיב במסגרת תיק אחר. מחוות-הדעת האמורה עלה כי המשיב, אשר אושפז באותה עת במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", אינו כשיר לעמוד לדין וזקוק להמשך אשפוז. בהמשך הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית נוספת שלפיה המשיב עודנו שרוי במצב פסיכוטי ואינו כשיר לעמוד לדין. בעקבות זאת ולבקשת המערערת, הורה בית המשפט המחוזי על בדיקת כשרותו של המשיב לעמוד לדין על-ידי הפסיכיאטר המחוזי. זה מצא כי המשיב מצוי במצב פסיכוטי וכי אין הוא כשיר לעמוד לדין.

3.        בדיון שנערך ביום 17.1.08 ביקש בא כוח המשיב מבית המשפט המחוזי לקבוע שהמשיב אינו כשיר לעמוד לדין. עוד ביקש, לראשונה, כי ייקבע שהלה לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה וטען כי בידיו חוות-דעת התומכת בכך. המערערת לא התנגדה לקביעה כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין אך התנגדה לקיום דיון בשאלת האחריות הפלילית לעבירה.

4.        ביום 18.2.08 קיבל בית המשפט קמא את עמדת המערערת וקבע כי נוכח הוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), ניתן להמשיך בהליכים לבירור אשמתו של המשיב לבקשת סנגורו, ואולם אין מקום לדון בשאלת תחולת הפטור של אי-שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק. בית המשפט הורה לבא כוח המשיב להודיעו אם הוא מבקש להמשיך בהליכים לבירור אשמת המשיב.

5.        משהודיע בא כוח המשיב כי הוא מבקש להמשיך בהליכים, הורה בית המשפט המחוזי על המשך ההליכים בהתאם לסעיף 170(א) לחסד"פ. עם סיום פרשת התביעה, ביקשה המערערת כי המשיב יישלח לבדיקה פסיכיאטרית נוספת כדי לבדוק אם חל שינוי במצבו ואם הוא כשיר לעמוד לדין. בית המשפט נעתר לבקשת המערערת והורה על בדיקה נוספת מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי לשם בחינת כשרותו לעמוד לדין. בחוות-הדעת הנוספת קבע הפסיכיאטר המחוזי כי המשיב עדיין אינו כשיר לעמוד לדין, תוך שצוין כי ככל-הנראה המשיב מצוי במצב פסיכוטי פעיל מזה שנים.

6.        בהמשך, לבקשת בא כוח המשיב וחרף התנגדות המערערת, הורה בית המשפט המחוזי על שליחת המשיב לבדיקה נוספת אצל הפסיכיאטר המחוזי לבירור שאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. בקשת המערערת לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט. הפסיכיאטר המחוזי קבע בחוות-דעתו זו כי המשיב הוא חולה נפש הסובל מסכיזופרניה פרנואידית והעריך כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, המשיב היה בסבירות גבוהה יותר במצב פסיכוטי פעיל ולא היה בר עונשין.

7.        ביום 29.9.09 - בהחלטה מושא ערעור זה - קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת בא כוח המשיב בהסתמך על חוות-הדעת האחרונה שהוגשה, וקבע כי המשיב היה חולה בעת ביצוע העבירה ואינו בר עונשין. בתוך כך דחה בית המשפט את פרשנות המערערת, שלפיה מרגע שנקבע כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין, לא ניתן לקבוע כי אינו בר עונשין. בית המשפט קבע כי מסור לו שיקול הדעת להכריז על נאשם כמי שאינו בר עונשין ואין נפקות לעניין זה לשאלת כשירותו לעמוד לדין בעת ההכרזה. באשר לדרך הטיפול במשיב, הורה בית המשפט בהמשך כי הלה יקבל טיפול מרפאתי כפוי לפי שיקול דעתו של הפסיכיאטר המחוזי.

           מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

8.        המערערת סבורה כי מרגע שקבע בית המשפט המחוזי כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), לא ניתן היה להמשיך ולדון בשאלת תחולתו של סייג אי-השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק במקרה שלפנינו, ומכאן שלא ניתן היה לקבוע כי המשיב אינו בר עונשין בשל מחלת נפש. לשיטתה, סעיף 170(א) לחסד"פ מאפשר להמשיך לברר את אשמת הנאשם אף שנקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין, וזאת לבקשת סנגורו, רק אם הדבר יוביל לזיכויו מאשמה. אם לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יש להפסיק את ההליכים נגדו ואין לדון בשאלת אי-שפיותו בעת ביצוע המעשים. עוד נטען כי כדי לקבוע שנאשם אינו בר עונשין, על בית המשפט לקבוע קודם לכן כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, שהרי קביעה כי הנאשם אינו בר עונשין משמעותה כי אכן ביצע את העבירה אך לא ניתן להענישו מחמת היותו חולה נפש. במקרה שלפנינו, המשיב כפר במיוחס לו וטען כי נוכחותו במקום היתה תמימה. בית המשפט קמא כלל לא הכריע בשאלה העובדתית אם ביצע את העבירה ולכן גם מטעם זה לא ניתן היה להכריז עליו כמי שאינו בר עונשין. עוד מטעימה המערערת כי לא הסכימה בשום שלב להערכת הפסיכיאטר המחוזי, שלפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו מחמת היותו חולה נפש - הערכה הטעונה אף היא בירור על-ידי בית המשפט עצמו. לבסוף, טוענת המערערת כי החלטת בית המשפט קמא כי המשיב אינו בר עונשין עומדת בסתירה להחלטתו מיום 18.2.08, שבה קבע כי נוכח הוראת סעיף 170(א) לחסד"פ, אין מקום לדון בשאלת תחולת הפטור שבסעיף 34ח לחוק, זאת אף מבלי שנימק מדוע חזר בו מהחלטתו.

9.        בא כוח המשיב סבור מנגד כי אין מניעה לברר את שאלת אחריותו של המשיב למעשיו אף שהוכרז כמי שאינו כשיר לעמוד לדין, וזאת לשיטתו בהתאם להוראת סעיף 170 לחסד"פ. עוד הוא טוען כי הוצגה חוות-דעת פסיכיאטרית מטעמו של גורם ציבורי ואובייקטיבי - הפסיכיאטר המחוזי, שלפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו, ומשלא נסתרה על-ידי המערערת, כי אז יש לאמצה. כמו-כן, נטען כי קיים אינטרס להביא לידי סיום את התיק, שעניינו בעבירה שבוצעה לפני שנים, בשים לב לשורת חוות-הדעת והמסמכים הרפואיים הקובעים שהמשיב אינו כשיר לעמוד לדין ולא היה אחראי למעשיו.

הכרעה

10.      השאלה המונחת לפתחינו היא אם ניתן לפטור נאשם מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין ולהכריז עליו כמי שאינו בר עונשין, בעת שאין הוא כשיר לעמוד לדין. שאלה זו ממש התעוררה בע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.12) (להלן: פרשת פלוני). בפרשת פלוני עמד בית משפט זה על ההבחנה שבין מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות, המוסדר בסעיף 34ח לחוק העונשין, לבין מצבו הנפשי בעת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, המוסדר בסעיף 170 לחסד"פ. עניינה של הוראת סעיף 34ח לחוק הוא באחריותו המהותית של הנאשם לביצוע העבירה, בעוד שעניינה של הוראת סעיף 170 לחסד"פ הוא בכושרו הדיוני לעמוד לדין.

           בית המשפט הבהיר את משמעות הוראת סעיף 170 לחסד"פ, שזו לשונה:

170. (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

       (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.